בקבוצת האנטיביוטיקה 11% קיבלו קורס טיפולי אנטיביוטי נוסף בתקופה של 3 חודשים אחרי ההתערבות.

יתרה מזאת, מטופלים בקבוצת האנטיביוטיקה הגיעו לניתוח לכריתת תוספתן בסופו של דבר בשכיחויות הבאות: 11% תוך יומיים, 20% תוך חודש ו-29% תוך 3 חודשים (41% אם היה אפנדיקוליט ו-25% אם לא היה). בנוסף, מטופלים בקבוצת האנטיביוטיקה בלבד ביקרו במרפאות אחרי ההתערבות ב-9% מהמקרים לעומת 4% במנותחים. אשפוז חוזר בשל סיבוכים (כולל בסופו של דבר לכריתת תוספתן), ב-24% מקבוצת האנטיביוטיקה לעומת 5% מהאוכלוסייה שנותחה.

אובדן ימי עבודה – יתרון מובהק לקבוצת האנטיביוטיקה. 5.3 ימים בקבוצת האנטיביוטיקה לעומת 8.7 בקבוצת הניתוח.

סיבוכים – גם זה יותר סיבוכים בקבוצת האנטיביוטיקה, בעיקר בקבוצת האפנדיקוליט. קבוצת האנטיביוטיקה נזקקו יותר לניקוז של סיבוך זיהומי וגם סבלו יותר מתופעות לוואי הקשורות למתן האנטיביוטיקה הממושכת.

דיון – מאוד תלוי באיך נסתכל על זה. 

מצד אחד ניתן לראות שיש הרבה מטופלים שטופלו בצורה שמרנית (אנטיביוטיקה בלבד) ואחרי שבוע ואחרי 30 יום נהנו מאוד מהגישה הזו, ללא כל הבדל מקבוצת המנותחים. למעשה 7 מכל 10 אנשים שטופלו בגישה זו.

מאידך, אחוזים ניכרים (גבוהים מדי לטעמי) מקבוצת האנטיביוטיקה בלבד הגיעו בסופו של דבר לניתוח ומה שלא פחות חשוב – יותר סיבוכים.

בהשוואת הנתונים בין הקבוצות ניתן לראות שקבוצת האפנדיקוליט היא זו שגרמה להבדלים המשמעותיים בין הקבוצות. זוהי קבוצה שלא נחקרה בעבר והוחרגה (בדיעבד יתכן ובצדק) מהמחקרים הקודמים. באם רק אותם אנשים ללא אפנדיקוליט (הרי רוב האנשים אובחנו בסיטי וידעו בשל הגיוס אם יש או אין אפנדיקוליט) היו עוברים רנדומיזציה שהרי לא היו הבדלים משמעותיים בין הקבוצות.

אז מה ניקח מהמאמר המדובר?

במידה ומדובר בדלקת תוספתן במבוגרים ללא אפנדיקוליט, שהרי הגישה השמרנית של אנטיביוטיקה בלבד לא נופלת מהגישה הניתוחית.

מה לגבי ילדים? רוב המחקרים הללו מתחילים במבוגרים ואחרי כמה שנים הגישה זולגת גם לילדים. כבר עכשיו יש לא מעט ילדים בישראל ובעולם שמנוהלים בגישה השמרנית ונראה לי שבשנים הקרובות נראה יותר ויותר שמטופלים בגישה זו.

נחמד לגלות שהרפואה לא שוקטת על שמריה, גם דברים שהיו נראים כל כך מוחלטים לפני 5 ו-10 שנים יכולים לעבור רביזיה ולהשתנות מן הקצה אל הקצה.

אבל הכול נסמך על מחקרים מצוינים, כמו זה שסוכם.