מאמר מדעי – האם מנה אחת של החיסון כנגד וירוס הפפילומה מספיקה?

למה אנשים בעולם לא מתחסנים כנגד וירוס הפפילומה ולמה זה גורם?

יש מדינות ואזורים רבים בעולם שבהם או שלא מתחסנים כלל או שקשה עד בלתי אפשרי להשיג החיסון לרוב האוכלוסייה. זו הסיבה שבאזורים הללו מתרחשים 90% מארועי סרטן צוואר הרחם.

בלי קשר ברור שהורדת מספר המנות הנדרשות יעלה את ההיענות להתחסן לא רק במדינות מתפתחות.

אילו חיסונים ישנם? מה ההבדלים ביניהם? וכמה מנות צריך בכדי להתחסן היום?

בישראל לשמחתנו יש רק את החיסון הנקרא גרדסיל 9 והוא ניתן כאמור בשתי מנות למי שהמנה הראשונה ניתנה לפני גיל 15, ובשלוש מנות למי שאחרי. גרדסיל 9 מגן כנגד 9 זנים של הנגיף לרבות הזנים המדוברים 16 ו-18.

בעבר היה קיים בישראל גם חיסון שנקרא סרווריקס והוא ניתן במשטר דומה. אבל חיסון הסרווריקס היה נחות יותר כי הגן רק נגד שני זנים, מספר 16 ו-18.

אז מה שאלת המחקר?

שאלת המחקר היא האם מנה אחת של חיסון, נותנת הגנה ומייצרת נוגדנים כמו המשטר הקודם של שתיים או שלוש מנות. המחברים מציינים עבודות קודמות, ממקומות שונים בעולם, שתומכים במחשבה זו, לרבות יציבות של הנוגדנים לשנים רבות, גם אחרי מנה יחידה.

או במילים אחרות, אולי אפשר להסתפק רק במנת חיסון אחת?

שיטות המחקר

בלי לבלבל יותר מדי את המוח, נערות בגילאים 12-16 שנים, בקוסטה ריקה, שלא חוסנו בשגרה וקיבלו מנה אחת של אחד משני החיסונים המדוברים, גרדסיל 9 או סרווריקס. קבוצת ביקורת ראשונה הייתה נערות שלא קיבלו אחד משני החיסונים המדוברים אלא חיסון טטנוס וקבוצה רביעית הייתה כאלה שקיבלו שתי מנות של חיסון כנגד פפילומה.

בוצע מעקב בשאלון ובדיקות נוגדנים בגדול כל חצי שנה לחמש שנים קדימה אחרי ההתערבות.

מה תוצאות המחקר? האם מנה יחידה מקנה הגנה?

מבחינת מספרים מדובר במעל 20 אלף נערות שחוסנו ומעל 3000 בקבוצת הביקורת. מספרים יפים ביותר.

בקבוצה שבה הנערות חוסנו במנה אחת נמצאו אומנם נוגדנים בכמות נמוכה יותר מאלו שחוסנו פעמיים, אבל הנוגדנים שנמצאו היו בכמות טובה שנחשבת ככמות שמגינה על הנערות מהזיהום המדובר.

או במילים אחרות, מנה אחת של אחד מהחיסונים הביאה ליצירת נוגדנים בכמות מגינה, שאינה נחותה משתי מנות חיסון.

לא היו בעיות בטיחות והיעילות של החיסון (נבדקה בהשוואה לקבוצת הביקורת ונמצאה כ-97%).

דיון על ממצאי המחקר

אתם יודעים שזה החלק שאני הכי אוהב לקרוא במאמר. אז מה הדיון בעבודה זו?

נמצא במחקר זה כי 5 שנים אחרי ההתחסנות, הנערות שחוסנו במנה אחת היו עם נוגדנים בכמות טובה ומגינה. הממצא הזה כבר נמצא בעבר במחקרים אחרים, שהיו פחות מרשימים מבחינת מתודולוגית. המחברים מרחיבים בדיון על היחסים בין החיסון המדובר ומערכת החיסון ומראים שהממצאים עושים שכל גם מבחינה אימונולוגית.

יש דיון כמובן על החוזקות של המחקר הזה רבות וביניהן כמות המשתתפות והחלוקה לקבוצות מחקר וביקורת. 

המגבלות הן מבחינתי העובדה שהמעקב בוצע "רק" חמש שנים. כי יכול לשאול מישהו טוב מה יקרה עוד עשרים שנה? לדעתי עצם העובדה שהנוגדנים נשארים חמש שנים מעידה על יציבות שלהם לאורך עוד שנים רבות, אבל תמיד טוב לגבות את זה גם בנתונים שאני מניח שיגיעו בעתיד. המגבלה השנייה היא העובדה שנראה שזו עבודה שטובה מאוד לאזורים בעולם בהם באמת לא ניתן לתת יותר ממנה אחת. באזורים כאלה, העבודה הזו צריכה להניע ארגוני בריאות לעודד התחסנות ולו רק במנה יחידה.

אבל מה בישראל? האם יש לעבור מיידית למשטר של מנת חיסון יחידה?

זו לא שאלה מופרכת.

יגיד מי שיגיד, מה אכפת לנו שהילדים במדינת ישראל מתחסנים בשתיים או שלוש מנות? זה לא יכול להיות יותר רע. התשובה היא שיש לזכור שאנחנו חיים בעולם החיסונים שבו מדובר ב"שמיכה קצרה". כל חיסון שלא היה חייב להינתן, מביא לירידה בהיענות לחיסונים אחרים, חלקם חשובים יותר שצריכים להינתן בעתיד. 

אז האם להתחיל בזה שנוריד לשתי מנות באלו שמתחילים להתחסן אחרי גיל 15 שנים? או שלחכות לעוד עבודות, ממקומות מפותחים יותר שדומים למדינת ישראל ואז לקבל החלטה? אני מזכיר שיש כבר מדינות בעולם המודרני שהורידו את כמות המנות שהאוכלוסיה צריכה לקבל בעקבות מסקנות מעבודות קודמות. ויש אפילו המלצה למשטר אופציונלי שכזה של ארגון הבריאות העולמי.

בטוח שהוועדה המייעצת לזיהומים ולחיסונים של משרד הבריאות צריכה לקרוא העבודה ולתת עליה את הדעת.

לדעתי, שינוי יגיע. במובן במקרה הזה של "פחות זה יותר".

בהצלחה.