מבוא – דלקת גרון היא סיבה מאוד מאוד שכיחה לביקור במרפאות ילדים. אבחון וטיפול נכונים בדלקת גרון סטרפטוקוקלית עושים טוב לילד ולעולם בכמה היבטים:

מקלים עליו מאוד ומקצרים את המחלה.

יכולים למנוע סיבוכים מקומיים/פולשניים של הסטרפטוקוק.

מונעים סיבוך מאוחר של קדחת שגרון.

מפחיתים את ההדבקה הסביבתית.

במבט ראשון, עניין שנשמע טריוויאלי אבל טומן בחובו אספקטים רבים כל כך של אבחנה, של אבחנה מבדלת, של אופן הבירור ואופן הטיפול. ולכן, זה לא מפתיע שילדים רבים כל כך מטופלים בצורה לא נכונה, ונחשפים בצורה מיותרת לטיפולים אנטיביוטיים מרובים ומיותרים (ולמה זה רע? קראו במאמר אחר בקישור הבא).

אני רוצה להזכיר בכלליות כמה עקרונות חשובים לאבחון וניהול נכון של דלקת גרון מסטרפטוקוקוס ובכלל: 

• רוב דלקות הגרון בילדים ובמבוגרים הן בכלל וירליות. 
• דלקת גרון סטרפטוקוקלית אינה שכיחה מתחת לגיל 3 שנים.
• יש נשאים של סטרפטוקוק בהם החיידק יושב בלוע ולא גורם למחלה ולכן לא כדאי לקחת משטח גרון סתם בילדים אסימפטומטיים או בילדים עם התייצגות ברורה של מחלה וירלית. 
• כשיש דלקת גרון עם אודם ותפליטים, קשה לאבחן קלינית בבירור את מחולל הדלקת ומומלץ להיעזר במשטח גרון מהיר או בתרבית.
• צריך לקחת את המשטח המהיר ו/או התרבית בטכניקה נכונה. בילדים עם משטח גרון שלילי צריך בדיקת תרבית רגילה בנוסף.
• טיפול הבחירה במי שאינו רגיש לפניצלין הוא פניצלין (או מוקסיפן בילדים).
• על כל השאר תקראו בפרק כאמור. 

עכשיו שכולנו מאופסים בואו ונתחיל. 

שיטות – מחקר אמנם קטן אבל של החיים האמיתיים, ולדעתי יש בו כדי ללמד אותנו הרבה. המחקר בוצע במרכז בריאות ילד של שירותי בריאות כללית שעובדים בו 8 רופאי ילדים מומחים. כלומר מיקרוקוסמוס מייצג של מרפאת ילדים גדולה. במחקר בדקו שיעורים של מרשמים לטיפול אנטיביוטי שניתנו לטיפול בדלקת לוע סטרפטוקוקלית לפני ואחרי ספטמבר 2017 (שני חורפים) אז בוצעה הכשרה ייעודית לרופאים שכללה הדרכה על ההנחיות הבינלאומיות והישראליות המקובלות בנושא.  

אז האם הייתה השפעה להדרכה שקיבלו הרופאים על אופן הבירור והטיפול בחשד לדלקת גרון מסטרפטוקוקוס? 

או במילים אחרות – האם הייתה הקפדה על כל מה שרשמתי פה למעעלה או שהורים המשיכול קבל אנטיביוטיקה סתם…

תוצאות – בתקופה שלפני ההכשרה היו 1657 ילדים שאובחנו עם דלקת לוע סטרפטוקוקלית ובתקופה שלאחר ההכשרה היו 1710 ילדים. ממוצע הגילאים היה זהה כ-8.6 שנים. 

ההבדלים המשמעותיים שראו היו ירידה בשיעור הכללי של הדגימות לסטרפ מ- 68% ל- 63% (אבל באופן מוזר, בתוך אותה קבוצה שלא נדגמה הייתה ירידה בשיעור הילדים שלא קיבלו אנטיביוטיקה ולא עלייה), ובשיעור ביצוע משטח גרון מהיר לאבחנה של סטרפטוקוק – מ- 28% ל- 32%, מה שהביא לעלייה מבורכת ברורה בשיעור הילדים שלא טופלו אנטיביוטית (מ- 16% ל- 24%). 

יש הרבה ספרות בנושא, ובין הסיבות שמונים החוקרים להיעדר ההשפעה של ההדרכה ניתן למצוא את ההתנגדות לשינוי או חוסר הרצון של הרופאים לפעול בהתאם להמלצות, בצירוף הלחץ של ההורים לטיפול אנטיביוטי, חוסר רצון להשהות את הטיפול וחוסר מודעות של ההורים לנזקים פוטנציאליים של הטיפול האנטיביוטי.
אז אני רוצה להתחבר ברשותכם, אליכם ההורים.
בעולם מושלם הייתי רוצה שכמעט 100% מהילדים שלא נדגמו לא יקבלו אנטיביוטיקה כי אם החליטו שאין להם מחלה שמתאימה לסטרפטוקוק אז אין סיבה לדגום ואז אין סיבה לטפל. אולי אני אסכים לקבל כמה אחוזים של ילדים שהתמונה הקלינית שלהם הייתה כל כך אופיינית ומשכנעת ו/או לא ניתן היה טכנית לשלוח אצלם משטח. כל קומבינציה אחרת בסיפור טעונה הסבר.
אני לא רוצה לחזור על עצמי ולכתוב שוב את מה שכתבתי בפרק על סטרפטוקוקוס אבל זה רק מחדד את כל נקודות המפתח החשובות בכל הנושא הזה – מה הקליניקה והממצאים, את מי צריך לדגום, איך צריך לדגום, מה לעשות עם התשובות ובמי ואיך לטפל.

ואת נקודת המפתח החשובה ביותר מבחינתי – אני מאמין שאם אתם ההורים יודעים את הדברים, אתם יכולים לנהל שיח עם הרופא שלכם ולהחליט ביחד באופן משותף את ההחלטות הטובות ביותר עבור הילדים שלכם. אז ממליץ לכם לקרוא.
משהו שני, קטן אבל חשוב שלמדתי מהמאמר הוא שרופאי ילדים בקהילה יכולים ליזום מחקר שהמסקנות שלו סופר מעניינות. שאפו.
ואתם? תהיו לי בריאים.