בכל מקרה, הסירוב לרוב מלווה בפחד בתגובה לסיטואציה של אכילה או למזון ובעצם מופיע כמשהו התנהגותי. תגובת פחד זו היא חלק נורמלי מהתפתחות הילד בגיל מסוים ורוב הילדים עוברים שלב זה (שנוטה להגיע לשיא בסביבות גיל שנתיים) ללא קושי או השפעה ארוכת טווח. לשלב קוראים 'נאופוביה' – פחד ממזונות חדשים. זוהי סרבנות אכילה מסוג אחד ונפרט קצת יותר בהמשך.

סוג נוסף קרוי סלידה מאכילה או אברסיה (Feeding aversion).

מה זה סלידה או אברסיה מאוכל? 

סלידה היא הימנעות מדבר או מצב בעקבות חוויה לא נעימה, מלחיצה, מפחידה או כואבת. בעקרון, זה פחד שמוצג בציפייה שמשהו רע יקרה שוב. 'פוביית האכלה' ו'שביתת אכילה' הם מונחים נוספים שעשויים לשמש לתיאור סלידה מהאכלה.

סרבנות מוצקים מתייחסת למצב שבו פעוט או ילד בריא פיזית, מפגין שוב ושוב סירוב האכלה חלקי או מלא למרות רעב ברור. לילד לרוב יש היסטוריה שמוכיחה שהוא מסוגל פיזית לאכול אבל מסיבות שטרם זוהו ותוקנו, הוא מסרב או ממעט באכילה. זאת בניגוד למה שהדודות לימדו אותנו שכאשר ילד רעב, הוא כבר יאכל. בילדים המסוימים הללו, זה לא כך.

לדוגמה, הורה מקרב כפית, הילד מסרב, ההורה לא מבין למה ומתחיל להציע שוב ושוב, רודף אחרי הילד עם הכפית, מנסה להאכיל בהיסח דעת, מה שישים את הילד עוד ועוד במקום המסרב.  

מדוע ילדים מסרבים למזונות?

ילד עלול להימנע או לפתח סלידה מאכילה אם אירוע המתרחש ישירות לפני, אחרי או בזמן שהוא אוכל גורם לתגובות רגשיות שליליות, כגון מתח, כאב, פחד או גועל. זה נכון לכל הגילאים.

מתח/לחץ – אם מופעל לחץ על ילד או שמאלצים אותו לאכול בניגוד לרצונו (במילים או שבמעשים), הדבר יגרום לחוויה מתסכלת / מלחיצה בהתאם לאסטרטגיות האכלה שההורים נוקטים, וכמה זמן שהיא נמשכת. חשוב להבהיר שללא סטרס, לא תתפתח אברסיה. רוצה לומר שניתן לקרב את הכפית פעם ועוד פעם על מנת לבחון אם הילד רוצה לפתוח הפה ולאכול, אך יש להיות קשוב לסירוב.

ניסיונות האכלה חוזרים ומרובים בניגוד לרצונו של הילד הם מהסיבות השכיחות לפתח סלידה מהאכלה. 

כאב – אכילה עלולה להיות כואבת אם לילד יש כיבים בפה (מחלת הפה והגפיים או אפטות) או דלקת בוושט ואפילו בקיעת שיניים. במצבים אלו ודומים להם, ההורה עלול ללחוץ על הילד בכדי להביא אותו לאכול. לילדון יש כעת שתי סיבות לרצות להימנע מהאכלה – כאב והלחץ הקשור באכילה.

פחד – הליכים רפואיים המערבים את הפנים או הפה של הילד, כמו שאיבה באף או בפה, החדרת צינור האכלה (זונדה) או הנשמה פולשנית עלולים להיות כואבים ומעוררי פחד ולגרום לסירוב אכילה. כמו כן אני רואה סרבנות מוצקים גם בילדים שעברו טראומה לאזור הפה, לרבות חנק ממזון.

גועל – במידה והתינוק קיבל תרופות בעלות טעם מר או לא טעים שניתנו יחד או בצמוד לאכילה. לעיתים ההקשר יהיה שלילי וזה יביא לסירוב אכילה. 

סיבות נוספות – ישנן עוד כמה סיבות אפשריות לילדים להפגין התנהגות סלידה כלפי אכילת מזון מוצק. למעשה, בכל מצב שגורם לילד להיות מפוחד, לחוץ או לחוות כאב בזמן האכלה יש פוטנציאל לעורר סירוב מזון חלקי או מלא.

איך סרבנות אכילה (סרבנות מוצקים) תבוא לידי ביטוי?

לרוב לא מדובר בסירוב פתאומי ומוחלט אלא במשהו הדרגתי. ילדים יורידו כמות, מגוון ויפתחו העדפות ברורות. בוודאי שלכל ילד או אדם יש העדפות במזון, אך במקרים הללו זה קצת יותר נוכח או קיצוני.
בשלב הנאופוביה, ילדים יביעו את הפחד הזה על ידי סירוב לטעום מאכלים חדשים שנראים מעט 'שונים'. זה יכול להיות מזון שיש לו צבע, צורה או מרקם שהם פחות מכירים. ככל שילדים הופכים להיות מודעים יותר לתכונות התחושתיות של מזונות מסוימים, הם גם מתחילים לבחון את כל המזונות שנגיש להם ובעצם לפתח העדפות. אז תחשבו על ילד בגיל שנה וחצי שמסרב לרוב הדברים ורק רוצה לאכול קוטג', בננה ושניצל. זה מה שהוא מכיר ואוהב והוא מתחיל להבין זאת ולסרב למאכלים אחרים.
ילדים עשויים גם להתחיל לסרב למזונות שאהבו בעבר אם הם לא תואמים את הקריטריונים החדשים שלהם למזון 'בטוח'. מזון בטוח יהיה משהו שהם מכירים ואוהבים ואוכלים כרגע. ילד עשוי לומר שהוא לא אוהב את האוכל ואף לדחוף את האוכל מהצלחת, לזרוק אותו ולהביע אי שביעות רצון אם מנסים לגרום לו לאכול אפילו ביס קטן. במקרה שהוא טועם מזון, הוא יסרב לו על בסיס תכונותיו החושיות. לעתים קרובות לא יאהב טעמים מרירים ומכיוון שלירקות רבים יש טעם מר, אלו הם מאכלים נפוצים שילדים נוטים לסרב להם כצפוי.
בין אם בשלב הנאופוביה או בכלל, בסירוב ההתנהגותי, הילד מוריד כמות או מסרב למאכל מסויים שהוא אוכל, ואז ההורה, שלא תמיד מבין למה זה קרה, מתחיל להתעקש על אוכל. כשזה לא עובד, מתחילים לעיתים בשיטות שעובדות לטווח קצר כמו האכלה בהסחת דעת כדוגמת 'אווירון', משחק, מוסיקה, מסכים או תוך כדי תנועה. עשויות להיות הצעות מרובות כלומר קירוב הכפית שוב ושוב ושוב למרות הסימנים הברורים לסירוב. בנוסף, ההורה נוטה להציע את המזונות שהילד מעדיף, כי הוא פוחד שלא יאכל כלל, מה שמעודד עוד את המשך צמצום המגוון.
מדובר בחוסר בתקשורת והאכלה לא קשובה שמביאה את הילד למצב של חווית אכילה לא נעימה ומכאן האמביוולנטיות לאכילה ועד למצב של סירוב.

מהי נאופוביה?

פחד ממזונות חדשים (נאופוביה) נחשב לתגובה אבולוציונית שהתפתחה כדרך להבטיח שאבותינו הקדמונים לא יאכלו מזונות שעלולים להיות רעילים. בזמנו היו צריכים ללקט מזון. לא היו אריזות נוצצות, המכילות את כל המידע, עם תאריכי פג תוקף והמון פרטים נוספים. הם היו צריכים להיות זהירים מאוד לגבי מה הם אוכלים ומה לא.
בעבר, היו צוברים ידע לגבי אילו מזונות בטוחים לאכילה ואילו לא, באמצעות אסוציאציות בין ריח וצבע המזון לבין מה שקרה כשהם אכלו אותו. לדוגמה, אם זה גרם להם לחלות או לא. בהתבסס על זה, הם יכלו לעשות הכללות על מזונות אחרים באמצעות קטגוריזציה לצבעים, ריחות או מרקמים מסוימים המרמזים למשל על טריות או בטיחות ואחרים המנבאים אולי סכנה.
צבעו וטעמו של ענב, למשל, יצביעו אם הוא טרי (ירוק/אדום ומתוק) או אם הוא התקלקל (חום ומר). לכן, הסתמכו על תכונות המראה, הריח והטעם של מזון כדי להצביע על בטיחות. לציין שקבוצת הירקות, מרירה מטבעה לעיתים, וזה כמובן משפיע על ירידה בצריכה שלהם באופן טבעי בשלבים צעירים אלו.
כמו ברוב התגובות האבולוציוניות, קשה להתעלם מהשפעתן. לכן, בעוד שאנחנו לא צריכים ללקט מזון היום, והילדים שלנו מקבלים מזון שאנו יודעים שהוא בטוח, הנטייה להיזהר ממזונות חדשים עדיין קיימת.

איך נכון להתמודד עם שלב הנאופוביה?

גם כאן להורים יש תפקיד חשוב ביותר. הורים ומטפלים צריכים לעזור לילדים להתגבר על החשש הטבעי שלהם ולעודד אותם לטעום ולאכול מזונות חדשים. על ידי הבנה כי מזונות חדשים, ומזונות שאהבו בעבר, עשויים לקבל סירוב בשלב זה. הסירוב יכול להיות על בסיס צבע, ריח, או אסוציאציות טעם ומרקם. כאשר ההורים יתחילו לראות את זמן הארוחה מנקודת מבטו של הילד, הם יוכלו להבין ולהתמודד עם ההתנהגות והמצב בצורה מדויקת יותר. 
אנו כהורים, נעמוד בשלב זה בפני שתי דלתות:

דלת מס' 1 אומרת: 'אני חייב להציע לו את הדברים שהוא מוכן לאכול, אחרת לא יאכל'. זוהי כמובן הדלת שמעודדת את הבררנות בהמשך. הילד ילך ויתקבע על מזונות מסוימים ויפתח וייחשף פחות ופחות למזונות חדשים.
הדלת השנייה אומרת: 'אני אמשיך להציע לילד את כל מה שאני רוצה שהוא יאכל, גם במחיר שיאכל קצת פחות כרגע'. זוהי כמובן הדלת הרצויה כדי לצאת בצורה תקינה מתקופה זו.
אין זה אומר שיש להתעלם מהסירוב. ניתן לעודד חיבה למזון מסוים ולהתגבר על סירוב למזון אחר עם קצת התמדה. הורים צריכים להמשיך לחשוף את ילדיהם למזונות שנדחים על מנת להגביר את ההיכרות עם התכונות החושיות השונות ולעודד חשיפה. אם מתעלמים מסירוב מזון, ילדים עלולים לגדול עם סירוב לאותם מזונות גם בהמשך, מה שמוביל לתזונה פחות מגוונת לעיתים לוקה בחסר.

יש לזכור שלא כל הילדים אוכלים בסופו של דבר הכול. וזה בסדר.
ההבנה שזהו שלב התפתחותי, יכולה לעזור לך כהורה לגשת לסירוב מזון מנקודת מבט רעננה. במקום להתייחס לילד כאל "אכלן בררן", עלינו להבין שהוא בסך הכול מבטא תכונה מולדת המשותפת לכולנו, בני האדם. תכונה שלרוב עוברת עידון או חולפת.
כל פוביה מטופלת על ידי חשיפה הדרגתית לדבר ממנו יש חשש. טכניקה זו יכולה להיות מיושמת כאשר חושפים ילדים לצרוך מזונות חדשים או מזונות שבעבר אכלו. הוכח כי חשיפה חוזרת, ללא גורם סטרסוגני, מובילה לנכונות לטעום את האוכל ואף לאכילה שגרתית את המזונות בהמשך.
אפילו טעמים מרים, שאינם בהכרח אהובים מתחילת הדרך, יכולים להיות אהובים, פשוט על ידי הצעתם שוב ושוב. כלומר זה אכן טעם נרכש. לכן, חשוב לעודד את ההורים להמשיך להציע מזונות משתנים ומגוונים, גם אם כרגע הילד מסרב להם, וכמובן בסביבה נטולת סטרס או התעקשות.

איך מטפלים בסרבנות מוצקים?

אז כמו כל טיפול, זהו תהליך, אין פתרון או תרופת קסם. אבל בהחלט יש דרך להתקדם ולהגדיל את הכמות והמגוון. הטיפול הוא בחזית הרגשית/התנהגותית לצד ההתייחסות התזונתית כמובן.
תזונאית ילדים מוסמכת או מרפאת אכילה הם הכתובת. כמה דגשים בינתיים:
1. אכילה/האכלה ברצון בלבד – האכלה בניגוד לרצון התינוק היא פסולה. יש לכבד ולהקשיב לכל סירוב ולהמשיך ארוחה בשיתוף פעולה בלבד.
2. עצמאות – מתן עצמאות ושיתוף הילד בארוחה היא חשובה בכל גיל. לתינוקות הקטנים יותר יש להציע כפית משלהם ביד, מרוחה בממרח או מחית, בכל גיל. ועם הזמן מתן מזונות אצבע על מנת לאפשר להם בהדרגה לאכול בעצמם.
3. סבלנות – התהליך לוקח זמן. מחקרים מדברים על בין 15-20 חשיפות (או הצעות) לפני שהילד מוכן לשים מזון חדש בפה. נסו לא להאיץ בו. המשיכו להציע את האוכל ואל תוותרו לפני שהצעתם את האוכל לפחות 20 פעמים.
4. שינויים – כמה שיותר שינויים בצלחת. הציעו מזונות בצורות שונות. זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות שפים ולחשוב על מנות חדשות בכל יום. הכוונה היא על הדרך שבה אתם מציעים אוכל. מזונות יכולים להיות מוכנים ומוצעים בדרכים שונות וילד עשוי לא לאהוב מזון המוצע בצורה אחת, אך לאהוב אותו אם הוא מוגש בדרך אחרת. לדוגמה, ביצה: יום ראשון חביתה, יום שני מקושקשת עם זיתים או עגבניות בפנים, יום שלישי ביצה קשה, יום רביעי סלט ביצים, יום חמישי פנקייק כלשהו. השתמשנו באותו מאכל אבל מבחינת הילד בכל יום הוא קיבל משהו אחר. זוהי דוגמה כמובן אבל השינויים צריכים להיות בהגשה, חיתוך, גודל, ממרח משתנה, לחמים משתנים וכדומה.
5. סביבה נטולת סטרס – אל תלחצו על ילדכם לטעום אוכל אם הוא לא מוכן לכך. כפייה יכולה רק להחמיר את המצב. לחץ יכול להיות ישיר 'תטעם, למה אתה לא טועם?' או עקיף 'ילדים שלא אוכלים חלבון לא גדלים'. נסו להיות אובייקטיביים ולהכיר מתי ילדכם התקדם, כל התקדמות גם אם קטנה היא לא ברורה מאליה. פידבק קצר וחיובי בסוף ארוחה יכול להתקבל אך לא כדאי לקפוץ על הילד בשנייה שאולי חשב להרים משהו לפה.
6. חשיבה מחוץ לקופסא – חשיפה יכולה ללבוש צורות רבות ואינה מוגבלת רק להצעות במצב שבו אכילה היא המטרה. כל מגע שיש לילד עם מזון שהוא מסרב לו כרגע, יעזור להגביר את ההיכרות שלו איתו ויוריד את החרדה סביבו. פעילויות המבוססות על למידה וגידול מזון, בישול, משחק יזום (לא בזמן אכילה בהכרח), קריאה או שירה על מזונות הן דרכים נהדרות לעזור בחשיפה. תנו לילדים לפזר את הירקות מהסופר, לערבב את הביצה או להעביר את הסלט לקערה. כל אחד ומה שמתאים לגילו.
7. דוגמה אישית – חשוב מאוד שילד יהיה שותף לאכילה משפחתית טבעית. כלומר לא שיושבים ומדגימים לילד 'מממ איזו טעימה הקציצה שאמא הכינה', אלא אכילה טבעית של ההורים או האחים, כדי שהוא יראה באמת שההורה נהנה מהאוכל, ושהאוכל הוא חלק משגרה בריאה. 
לסיכום, סירוב אכילה לרבות סרבנות מוצקים, חלקי או מלא, הוא מצב מתסכל, להורה או ולילד. הוא דורש טיפול נכון והתייחסות. במצב של סירוב מלא ופתאומי כמובן יש להגיע לטיפול רפואי מיידי. אך אם מדובר בתופעה המתוארת לעיל, גשו לתזונאית ילדים או מרפאת אכילה. 

יש דרך יעילה להתקדם מהנכונה בה אתם נמצאים. באחריות.