תרופות על בסיס לקטולוז (אבילאק או לבולק) – סירופ שתפקידו לגרום לספיחת מים לצואה ולמעשה לגרום ליציאות רכות ולשלשולים. מדובר בטיפול שניתן יותר לילדים קטנים ולרוב אינו קו ראשון בילדים בריאים מסיבות רבות. שימוש בגישה זו בילדים בריאים ברקע יתבצע רק במקרים חריגים ביותר.

סיבים – טיפול בסיבים (תוספת סיבים שנמכרים ללא מרשם רופא) גורם לריכוך הצואה מצד אחד, אך מונע מהצואה להיות נוזלית מצד שני. 

שמן פראפין – בעבר כטיפול בעצירות היינו ממליצים על שמן פראפין. כיום לא מהווה קו טיפולי ראשון.

אבקות על בסיס פוליאתילן גליקול (רגולקס, פגלקס או נורמלקס) – לרוב מהוות קו טיפולי ראשון. החומר אינו נספג במעיים אבל גורם למעבר מים למערכת העיכול ולריכוך הצואה. לאבקה אין טעם, ריח או צבע, אך יש מרקם מסוים וניתן להוסיף אותה לכל משקה אותו הילד שותה. האבקות הללו לא דורשות מרשם רופא, אך טווח המינונים רחב ויקבע על ידי הרופא.

משחה לאזור פי הטבעת –  לעתים במקרים של פיסורה ירשום הרופא משחה מקומית לאזור פי הטבעת שתפקידה להרפות את השריר הטבעתי ולעתים לאלחש על מנת להביא ליציאה פחות כואבת.

טיפולים רקטליים – חוקנים או נרות גליצרין. נרות נפוצים בעיקר בתינוקות מתחת לגיל שנה. חוקנים לרב אינם מהווים קו ראשון  לטיפול, אך יש להם חשיבות בטיפול בילדים עם עצירות ממושכת או מורכבת.

ריקון כירורגי – במקרים של הצטברות של אבני צואה קשות שהילד לא מצליח לרוקן על אף הטיפול התרופתי, לעתים נדרשת התערבות רפואית עם הוצאת אבנים על ידי כירורג או גסטרואנטרולוג תחת הרדמה.

טיפולים נוספים – טיפולים אלו ירשמו בדרך כלל במקרים יותר מורכבים, על ידי גסטרואנטרולוג מומחה. מדובר בתרופות סטימולנטיות (הגורמות להתכווצות של המעי הגס), תרופות פרו-מוטיליות המעלות את פעילות מערכת העיכול ותרופות סקרטגוגיות המעלות את ההפרשה של נוזלים בצורה פעילה אל מערכת העיכול.