שיטות המחקר

שימוש בגיליונות מידע אלקטרוניים, באוכלוסיית אנשים בארצות הברית, והשוואה של התוצא העיקרי (דמנציה) בהשוואה לאוכלוסיית מתחסנים ולא מתחסנים, לרבות סוג החיסון.

תוצאות המחקר

נאספו נתונים על שלוש קבוצות מחקר:

מעל 100 אלף אנשים שקיבלו את מנת החיסון הראשונה בחיסון זוסטווקס, בין 2014 ל-2017.

מעל 100 אלף אנשים שקיבלו את מנת החיסון הראשונה בחיסון שינגריקס, בין 2017 ל-2020.

מה התוצאות? האם אנשים שחוסנו בשינגריקס מוגנים יותר מאנשים שחוסנו בזוסטווקס?

בהחלט!

למתחסנים בחיסון החדש יש עליה ב-17% בזמן ללא אבחנה של דמנציה יחסית לאוכלוסיה שחוסנה בזוסטווקס (שהם כשלעצמם מוגנים יותר מדמנציה מאוכלוסיית לא מתחסנים). 

במילים אחרות, לקבוצת המתחסנים בשינגריקס היו 164 ימים נוספים ללא אבחנה של דמנציה.

הבשורות הטובות הללו הוכחו הפעם גם בנשים וגם בגברים, למרות ששוב היעילות מבחינת מניעת דמנציה הייתה גבוהה יותר בנשים מאשר גברים.

סתם בשביל לסבר את העין למי שחש שאין במחקר הזה קבוצת ביקורת אמיתית. נעשתה השוואה נוספת גם למבוגרים שחוסנו "סתם" כנגד שפעת או טטנוס וכמובן שאוכלוסיית המחסנים כנגד זוסטר הייתה עם זמן ללא דמנציה ארוך יותר.

מה המסקנות מהמחקר?

מעבר למסקנות המידיות שהן גשו להתחסן כנגד שלבקת חוגרת (מי בקבוצת היעד לחיסון? קראו כאן), יש כאן מסקנות מרחיקות לכת לקובעי מדיניות הבריאות.

אם אני מקבל החלטות ברמת קופת חולים זו או אחרת, אני הופך את החיסון הזה לתו איכות בחלקת אלוהים הקטנה שעליה אני אחראי. לא רק כי מונע שלבקת חוגרת, אלא כי ההשלכות הנוספות הינן מרחיקות לכת.

מי שמצקצק ואומר מה זה 164 ימים נוספים ללא דמנציה אז אענה שני דברים:

א. זה 164 ימים נוספים בלי דמנציה. ברמת האוכלוסייה הכללית (וגם האדם הפרטני) זה אמירה ענקית.

ב. זה ההוכחה החד משמעית שיש קשר בין הווירוס לדנמציה, והפתח לחקר מנגנונים נוספים למניעת הידרדרות קוגניטיבית. מי יודע לאן נגיע?

ואכן, אם אני חוקר דמנציה, אני מנסה להבין אילו עוד שיטות (ובהכרח מהו המנגנון הספציפי), הקשורות לווירוס וריצלה-זוסטר, יכולות למנוע תחלואה נוירולוגית נוספת.

המחקר הזה ודומיו הם לא פחות ווואו!

גשו להתחסן.