מהם הגורמים למחלות מעי דלקתיות? 

הגורמים המדויקים למחלות אלו אינם ידועים אך מוכרים בספרות גורמי סיכון שונים להתפתחות המחלה. 

מה הקשר בין אנטיביוטיקה למחלות מעי דלקתיות ומהי 'תיאורית ההיגיינה'?

רגע, אתם צודקים. מה פתאום אנטיביוטיקה? הרי ורמוקס זה לא אנטיביוטיקה.

ובכן, אנטיביוטיקה זה המונח השגור בפינו לתכשירים שמיועדים לטיפול בזיהומים חיידקיים, אבל האמת היא שהמונח הרחב יותר הם תכשירים אנטימיקרוביאליים – כאלה שמיועדים לטיפול במחוללים מסוגים שונים. 

ורמוקס למשל, כטיפול בתולעים, הוא למעשה תכשיר אנטימיקרוביאלי. והקונספט הוא זהה. אז תמשיכו רגע לקרוא. נדבר רגע על אנטיביוטיקות שהן הרבה יותר שכיחות ומיד אחרי זה נתקדם לתולעים. 

בין שלל התיאוריות והגורמים למחלות מעי דלקתיות, היה ניסיון לבדוק את הקשר שבין אנטיביוטיקה לבין התפתחות מחלות אלו כאשר המסקנות לא היו חד משמעיות, פעם לכאן ופעם לכאן, כך שקשה לצאת בהצהרה ברורה. אבל בבסיס המחשבה של הקשר שבין אנטיביוטיקה להתפתחות מחלות אלו עומדת 'תיאורית ההיגיינה'. זאת גורסת שירידה בחשיפה למחוללים זיהומיים מובילה לעלייה בהיארעות מחלות שמתווכות על ידי מערכת החיסון. הקשר הוא שחשיפה לזיהומים מלמדת את מערכת החיסון מי הם הגורמים שעליה לדעת להתגונן מפניהם. להבדיל, טיפולים אנטיביוטיים מקטינים את החשיפה למחוללים זיהומיים ואת שכיחות המחלות הזיהומיות השונות ובנוסף פוגעים גם במיקרוביום (המיקרוביום היא אותה אוכלוסיית חיידקים 'טובים' שחיה איתנו בעיקר במעי אך גם במקומות אחרים). ברגע שיש פחות חשיפה ופחות מחלות זיהומיות, עולה הסיכון שמערכת החיסון 'תתבלבל', תצא מאיזון, 'תתקוף' את מערכות הגוף בטעות ותהיה למעשה גורם שעוזר בהתפתחות מחלות שונות. 

מהם טפילים ומהן תולעים? 

כשאנחנו אומרים מחוללים זיהומיים, כולנו מכירים את הווירוסים ואת החיידקים, אבל האמת היא שיש עוד חברים בתוך המשפחה הגדולה הזאת, כדוגמת פרזיטים או טפילים בעברית. זו קבוצה שיש בתוכה כמה סוגים של מזהמים, בין היתר תולעים. שמם- טפילים, מעיד על אופיים. הם חיים בתוך המאכסן (במקרה שלנו, בתוכנו), שם הם מקבלים ממנו את התנאים האופטימליים עבורם לגדול ולשגשג. 

מה הקשר בין טפילים ותולעים ל'תיאורית ההיגיינה'?

הטפילים מצליחים לחיות בגופנו, בין היתר, על ידי מנגנונים שונים שיוצרים שיווי משקל כזה מול מערכת החיסון שאמנם מגיבה אבל אינה תוקפת והורגת הטפילים. מפה עלתה הרחבה ל'תיאורית ההיגיינה' שגורסת שזיהומים בפרזיטים גורמים ל'הרגעת' מערכת החיסון ומונעים תגובה מוגזמת שלה לגירויים אחרים שונים. מהצד השני, טיפול תרופתי כנגד טפילים יכול להביא לירידה בשכיחות זיהומים אלו ומכאן לאובדן האפקט המגן שלהם על הרגעת מערכת החיסון בחשיפה לחומרים אחרים. וזה למעשה, הבסיס של מטרת המחקר, ראו בהמשך. 

מהי חשיבות הגיל בהקשר של 'תיאורית ההיגיינה'?

עוד פקטור חשוב שצריך לזכור בהיבט הזה הוא גיל הילדים. אנחנו יודעים למשל מתחום האלרגיה למזונות (ואני מזמין אתכם לקרוא על חשיפה למוצקים בתינוקות בקישור הבא), שיש משמעות לגיל החשיפה מבחינת חלון ההזדמנויות של היכולת להשפיע על התפתחות מאוזנת של מערכת החיסון כנגד אלרגנים שונים. אז עבור מזונות זה משהו אחד ועבור חשיפה לזיהומים והתפתחות תקינה של מערכת החיסון מקובל לחשוב שחמש השנים הראשונות הן התקופה המשמעותית. 

אז מה הייתה מטרת המחקר המדובר?

לבחון את השפעת הטיפול במבנדזול (בשמו המסחרי והידוע ורמוקס ובלועזית Vermox), בילדים על הסיכון להתפתחות מחלת מעי דלקתיות.

שיטות המחקר – המחקר הוא מחקר מבוסס רישומי אוכלוסייה מדנמרק. החוקרים אספו נתונים על כל מי שנולד בדנמרק בשנים 1995-2018 ובדקו למי נרשם מבנדזול כטיפול, באיזה גיל הוא ניתן לראשונה וגם אם מדובר בבני בית שקיבלו את הטיפול בחשד להדבקה ממישהו אחר בבית. את הנתונים האלה הם הצליבו עם נתוני רישומי אבחנות של מחלות מעי דלקתיות וחילקו את הגדרת זמן הופעת המחלה לילדים (מתחת לגיל 16) ולמבוגרים (מעל גיל 16). 

תוצאות – מחקר ענק בגודלו, עם נתונים ארוכי טווח מרשימים. כ-1,520,290(!) אנשים מתוכם ל-615,794 הייתה חשיפה למבנדזול מתחת לגיל 18 ו-348,934 מתוכם נחשפו לפני גיל 5.

1555 אובחנו לבסוף עם מחלות מעי דלקתיות בילדות ו-1499 אובחנו לבסוף עם מחלות מעי דלקתיות כבוגרים. בניתוח מותאם של הנתונים לגורמי סיכון – חשיפה לפני 5 (אך מעל גיל שנה וחצי) הייתה קשורה לעלייה של 17% בסיכון להתפתחות מחלת מעי דלקתית בבגרות, בעיקר קוליטיס כיבית. לא היה קשר למחלה שהתפתחה בילדות, ובנוסף חשיפה לאחר גיל 5 שנים לא הייתה קשורה בסיכון כזה. 

דיון – המחקר הראשון שמראה תוצאות מדהימות שכאלה. אז קודם נדייק ונגיד שהתרופה משמשת גם בטיפול בפרזיטים אחרים ולא רק בתולעי הסיכה המוכרות. לא נבדקו פה תרופות אחרות מהקבוצה הזאת, וצריך לזכור שבמחקרים מסוג זה שבודקים נתונים על אוכלוסיות מתוך רישומים יש הטיות שונות שנובעות מאופן איסוף מידע בצורה שכזאת. 

למה לדוגמה ראו קוליטיס כיבית בבגרות ולא בילדות? אולי בגלל שאלו שתי מחלות שונות עם גורמי סיכון שונים ואולי בגלל שיש גם זמן ממושך בין החשיפה לבין התפתחות המחלה.

עוד שאלה מעניינת, שהיא קצת שאלת ביצה ותרנגולת, היא האם העלייה בשכיחות היא כתוצאה מזה שבעולם המפותח הרגלי ההיגיינה והניקיון והטיפול מביאים לפחות זיהומים בפרזיטים ומכאן לעלייה בשכיחות מחלות מעי דלקתיות (בהתאמה ל'תיאוריית ההיגיינה') או שלתרופה עצמה יש השפעה מזיקה כלשהיא על המעי. 

ומה המסקנות? בפשטות, חשיפה למבנדזול בגילאים שנה וחצי עד חמש יכולה להיות קשורה בעלייה בסיכון להתפתחות קוליטיס כיבית בגיל המבוגר. 

מה אני לומד מזה? 

כמה חשיבות יש לגיל הצעיר בהיבט של חשיפות למזונות וחומרים אחרים וכמה השפעה יכולה להיות גם לחיים הבוגרים על חשיפות כאלה ואחרות ועל התזמון שלהם. ובהיבט הזה, כמו שכתבתי במאמר שמתייחס לאנטיביוטיקה – טיפול מיותר הוא מיותר. וכשלא צריך אז לא צריך. 

שוב, לא צריך לשפוך את התינוק עם המים. אם יש לילדון שלכם תולעים וראיתם אותן בבירור או שהחשד גבוה, תנו ורמוקס ואל תתנו לו לסבול.

וזה שהמאמר הזה מצא קשר בין התרופה לקוליטיס ממש לא אומר שכל מי שקיבל ורמוקס אתמול או שלשום יהיה עם קוליטיס. אז גם את זה יש לקחת בפרופורציות.

אבל, ואת זה כתבתי בפרק של התולעים, המון מהטיפולים שניתנים על ידי ההורים הם בגלל מה שאני קורא "חשש לחשד", לעתים בגלל שהילדון סתם שלח יד לכיוון הטוסיק. במקרים הללו, כאשר אתם חושבים שיש תולעים ורצים בדחיפות לבקש עוד פעם ורמוקס מהרופא ומחלקים אותו כלאחר יד לפני השינה, חישבו היטב גם על המאמר הזה.

רק בריאות.