אז מי בסיכון לחלות? 

בגדול וכפי שכבר נכתב, שלבקת חוגרת היא מחלה של הגיל המבוגר, בדרך כלל מעל גיל חמישים. 

אבל תאורטית ניתן לראות מקרים בכל גיל, גם במתבגרים, אבל אלו היוצאים מהכלל שמעידים על הכלל. 

בדרך כלל כשאני רואה מקרים של ילדים אחרי גיל 10 שנים, לרוב יש להם אחד משני גורמי סיכון:

א. חלו באבעבועות רוח בגיל צעיר של מתחת לשנה או שנתיים. בגילאים הללו, לרוב, אבעבועות הינה מחלה קלה ועל כן הסיכון לשלבקת בעתיד עולה. לעתים, האם לא זוכרת אפילו שלתינוק היה אבעבועות רוח בגיל מתחת לשנה, ורק יודעת שלאחיו הגדול היה בערך באותו זמן (המחלה בתינוק הייתה כל כך קלה שלא אובחנה).

ב. דיכוי חיסוני זה או אחר – בילדים אלה אנחנו לא רק רואים יותר שלבקת, אלא מחלה שיכולה להיות יותר עקשנית ומפושטת.

אבל לרוב אני לא יודע לענות על השאלה למה ביום בהיר אחד אצל מוישה זוכמיר יש התפרצות של הווירוס ושלבקת חוגרת. נסכם שרוב המקרים מתרחשים אצל אנשים מעל גיל 50 שנה ללא כל סיבה ברורה וללא "מחלה נסתרת".

אבל הילדים מחוסנים היום לאבעבועות רוח, אז מה זה אומר לגבי המחלה?

נקודה חיובית נוספת לחיסון. זה לא שאין שלבקת בילדים שחוסנו כנגד אבעבועות אבל הוא פחות שכיח מאשר באנשים שלא חוסנו כלל.

האם זה מדבק?

ריכוז חברים, כי אני נשאל את השאלה הזו לא מעט, ותמיד אנשים מתבלבלים.

היחידים שיכולים להידבק מאדם שיש לו שלבקת חוגרת הם אנשים שבאים במגע ישיר עם השלפוחיות של האדם החולה ושלא היה להם או שאינם מחוסנים כנגד אבעבועות רוח. בשביל אנשים אלו זו תהיה הפעם הראשונה שהם נפגשים בווירוס והם יחלו באבעבועות רוח.

במקרים של שלבקת חוגרת מפושטת (לא שכיח) ההדבקה יכולה להיות גם בצורה אווירנית ולא רק במגע.

חשוב לזכור ולהבין את מה שכתבתי קודם, שלבקת חוגרת לא יכולה לגרום לשלבקת חוגרת אצל אדם אחר כי היא תמיד נגרמת מהתעוררות של אותו וירוס שהיה אצלנו בגוף והתפרץ.