לא אבחנה שכיחה אבל כזו שקל באופן יחסי (ברוב המקרים) לגלות אותה והטיפול או ההתערבות בה פשוטים. בנוסף, שיפור יכול להיות מורגש כמעט מידית ומעניק הרבה סיפוק (להורים ולמטפל).
קודם כל ראוי לשים הדברים בפרופורציה לכל מי שנע באי נוחות כשקרא את הכותרת "התינוק הרעב".
לא מדובר על תינוק רעב, צמוק, מיובש ומסכן. מדובר פשוט על תינוק שיכול וצריך היה לאכול יותר ממה שמקבל בפועל ולכן סובל מאי שקט עם דפוסים אופייניים.

אני רואה בקטגוריה זו שתי אוכלוסיות של תינוקות:

תינוקות הניזונים מהנקה – לכולנו ברור שאי אפשר להעריך במדויק כמה חלב מקבל התינוק בהנקה ישירה (שלא בשאיבה ודרך בקבוק). לעתים התינוק לא מקבל כל צרכיו בהנקה ונמצא באי שקט בשל כך.

תינוקות הניזונים מבקבוק – מדובר בתינוקות המקבלים חלב שאוב או פורמולה בכמות מדודה בבקבוק אבל הכמות אינה מספיקה להם. לרוב יהיה מדובר בתינוקות שמסיימים עד תום את כל הכמות שקיבלו ברוב הארוחות במהלך היום. לרוב, ההורים מכינים את הכמות המדודה (שבדיעבד אינה מספקת) על פי הנחיות או המלצות שקיבלו בחוגים שונים (מחלקת תינוקות, טיפת חלב, חברים/משפחה, לא באמת משנה).

עם זאת, לתפיסתי, תינוק (בכל גיל, גם שלושה ימים אחרי לידה) צריך להשאיר כמות מסוימת של חלב בבקבוק, לפחות ברוב הארוחות. אם התינוק מסיים את כל הכמות במספר ארוחות עוקבות, ומפתח אי שקט לפני הארוחה הבאה, אזי יש להגדיל הכמות בארוחה הבאה. ניתן כמובן לחשב כמה בערך צריך לאכול תינוק ביום או בארוחה (150 מיליליטר/סיסי ליום לכל קילוגרם משקל גוף, לא לשכוח לחלק הכמות הזו למספר הארוחות ביום). זהו נתון שטוב ללמד איתו סטודנטים בפקולטה, אבל בחיים אין מספר מוגדר שנכון לכל התינוקות (גם אלו ששוקלים אותו דבר ובני אותו גיל).

מהו הדפוס האופייני במקרה של "התינוק הרעב?

רוב התינוקות שהינם באי שקט בגלל "רעב" מספרים סיפור של אי שקט שמוקל אחרי ארוחה אבל מתחיל כשעתיים אחריה. ביונקים לעתים הרמז הוא העובדה שהתינוק תלוי על הציצי לא מעט זמן, ואוכל כל שעה או שעתיים.
באלו שמוזנים מבקבוק ברוב המקרים אשמע שהם מקבלים כמויות "עגולות" של פורמולה (60, 120 וכדומה) בכל ארוחה וכמעט תמיד מסיימים כל הבקבוק. ופה ושם כאשר צדיק מבני הבית (לרוב סבתא מנוסה) נתנו להם יותר, הם שלקו גם את הכמות הנוספת וקצת נרגעו. באשר לקצב העלייה במשקל אזי היה יפה אם הייתי יכול להגיד שהוא לא מספק בכל המקרים ושזהו רמז חשוב למצב זה, אבל זה לא תמיד כך.
ישנם תינוקות שעולים לא רע בעקומות המשקל אבל עדיין באי שקט כי היו יכולים ליהנות מכמות חלב אם/פורמולה בכמות גדולה יותר.

איך פותרים מצב זה? תפקידו של רופא הילדים הוא לשדר להורים שלא קרתה שום קטסטרופה ושהתינוק לא נפגע חס וחלילה. הורים שבסופו של יום זו האבחנה אצל התינוק שלהם מכים על חטא ויכולים להיות מתוסכלים. אבל המצב הזה יכול לקרות לכולם, בפרט כשמקבלים עצה לא טובה. ברוב רובם של המקרים נזק לא נגרם, והתינוקות הללו משיגים מאוד מהר חזרה את עקומות המשקל שלהם ומסתדרים יפה מאוד בהתערבות נכונה.

אם התינוק יונק אפשר לבצע מספר התערבויות על מנת להגיע לאבחנה ולטפל, ביניהן:

• ניתן לבקש מהאם לשאוב ולתת חלק מן הארוחות בבקבוק שאוב. בשאיבה יש יתרון והוא שאנו יכולים לדעת כמה בדיוק חלב היה בשד. כמובן שזה לא מחקה הנקה באופן מושלם אבל אפשר להבין שאם בשאיבה הייתה כמות של 40 סיסי לדוגמא, אז זו לא כמות שמספיקה לארוחה מוצלחת.
• שילוב הנקה והזנה בבקבוק (חלב שאוב או פורמולה). שתי אופציות:

1. תוספת אחרי כל הנקה – בתום כל הנקה (או ברוב ההנקות) ניתן להוסיף בקבוק עם כמות רצויה של חלב שאוב (במידה ויש) או פורמולה. אם התינוק בתום הנקה לוקח תוספת יפה של חלב בבקבוק אפשר להבין, שוב, שהיה יכול לקבל יותר. אין לי תשובה מדויקת מה זה כמות יפה אחרי הנקה. גם 30 סיסי תוספת, שבע פעמים ביום יכולה לעשות את ההבדל מבחינת עליה מספקת במשקל וסיפוק הצרכים של התינוק.
2. שילוב של בקבוק (שאוב או פורמולה) פעם או פעמיים ביום. זהו גם פתרון נחמד לאימהות מניקות מכיוון שיכולות "להתמלא" יותר עד הארוחה הבאה, או שבן הזוג יכול להשתלב בהאכלה של הילד (יש משפחות על הנקה בלעדית בהם הבעל אחראי על מתן בקבוק פעם ביום לתינוק, על כל היתרונות של ההאכלה שכזו).
   אם התינוק אינו יונק אפשר פשוט להוסיף לבקבוק 30 סיסי נוספים כל ארוחה ולראות אם התינוק שולק את כל הבקבוק או משאיר. אם גמר ה-30 סיסי הנוספים אזי ניתן בארוחה הבאה להוסיף עוד.

חשוב להגיד שלעתים כאשר נותנים לתינוק לאכול בארוחה כמה שהוא רוצה, כמות הפורמולה היומית שהוא יקבל לא תעלה בצורה משמעותית. התינוק לדוגמה יאכל יותר בארוחה נתונה אבל אז יפתח מרווח זמן ארוך יותר עד הארוחה הבאה. אני מוצא בפתיחת מרווחים בין ארוחות יתרון.

האם אין חשש מהאכלה ביתר של התינוק?

שאלה שכיחה. אני חייב להגיד שהשימוש במושג הזה הרבה יותר רווח מהאבחון שלו.
לא שכיח כלל לראות משפחות שבהן התינוק סובל מהאכלה ביתר. האכלה ביתר היא מצב פתולוגי ביותר בו ההורים (לרוב האם, סורי) מאכילות בצורה מתמשכת ויוצאת דופן את התינוק עד שכמעט משפריץ לו חלב מהאוזניים. האכלה ביתר מתאפיינת בהאכלות תכופות בכמויות גדולות, האכלה בשינה (הרגל נורא), דחיפה של בקבוק כמעט בכוח לתינוק שלא רעב – אלו לא מקרים שכיחים ברפואת ילדים.

ביקורת אחרת שאני שומע היא בהקשר למנגנון השובע של ילדים והעובדה שכשאנחנו נותנים להם לאכול כמה שהם רוצים אז הם בעתיד יהפכו להיות גרגרנים. אני לא מכיר אף עבודה שקושרת מתן כמות מספקת של חלב לתינוק לגרגרנות והרגלי אכילה לא נכונים בגיל המבוגר. אולי ההפך הוא הנכון.
כמובן, שאין צורך להאכיל תינוקות כל שעה וחצי ואין צורך להאכיל תינוק שלא רוצה לאכול, אבל לא לכך כיוונתי.