מה עקרונות הטיפול באנקרופרזיס?

שלושה מרכיבים הכרוכים זה בזה.
1. טיפול בעצירות.
2. טיפול התנהגותי.
3. טיפול רגשי.
אפרט כל עקרון בפסקאות בהמשך.

מהו הטיפול בעצירות עצמה?

כל הדברים החשובים שבהם אנחנו נעזרים לטיפול בעצירות וביניהם:
הרגלים של פעילות גופנית ושתיה מרובה.
טיפול אגרסיבי בעצירות כפי שקראתם בפרק על העצירות. משם נוכל להתחיל בלמידה מחודשת אצל הילד שעשיית הצואה אינה כואבת. לרוב נעשה שימוש באחד מהמותגים של פוליאתילן גליקול.
נדגיש שריכוך הצואה משמעותי מאוד על מנת להביא להתרוקנות מלאה ללא כאב של הילד בעת עשיית הצרכים.

כפי שנכתב מספר פעמים בפרק של העצירות, אחת הבעיות השכיחות הינה הורים המורידים טיפול או מפסיקים טיפול לפני הזמן (כלומר לפני שההתנהגות החדשה מופנמת ונשמרת) מכיוון שהם חשים שמדובר בתרופה משלשלת. זה ממש לא נכון.
שהרי לא יהיה תיקון פסיכולוגי/התנהגותי למצב כאשר פי הטבעת והמעי מלאים בצואה שלא ניתן להשתחרר ממנה.

מה היא ההתערבות ההתנהגותית לטיפול באנקופרזיס בילדים?

הטיפול ההתנהגותי כולל הטמעת למידה מחודשת של שרשרת ההתנהגות שלכאורה אמורה היתה להופיע באופן טבעי. מכיוון שאצל ילדים אלו נוצר כשל בשרשרת זו כתוצאה ממצב רגשי ופיזיולוגי פחות מיטיב. שרשרת התנהגות זו מתאפיינת ב:
זיהוי הצורך בעשיית הצואה.
עצירת פעילות מהנה או כל פעילות אחרת.
התגברות על הקושי והליכה לשירותים.
עשיית הצרכים בשירותים.
בטיפול מותאם, שרשרת התנהגות זו נלמדת מחדש באופן המותאם לכל ילד וילד ולכל משפחה ומשפחה.
חיזוקים חיוביים ספציפיים מהווים מרכיב חשוב מאוד בטיפול. בעיקר על התנהגויות של התגברות על קושי, שיתוף פעולה, גמישות ועל העובדה שהוא יכול לסמוך על עצמו. נחזק את הילד גם כאשר נראה שיפור ולא רק כאשר הצליח לעשות את הצרכים בשירותים, אלא על כל התנהגות אחרת שתקרב אותנו להצלחה הזו. לדוגמה, הפסקת פעילות ושיתוף פעולה ללכת לשירותים. או כאשר אמר שהוא צריך ושיתף פעולה ללכת.
כאשר הילד חווה הצלחה נבטיח שההתנהגות תחזור על עצמה גם בעתיד ואט אט הילד יחווה תהליך למידה מחודש על עצמו – שהוא מסוגל!

מהי ההתערבות הרגשית הראויה לילד ובבני משפחתו?

שימו לב להבדל בין הטיפול ההתנהגותי שהוזכר קודם לטיפול הרגשי אצל הילד ובני משפחתו.
ברור לכולנו שהתמודדות עם ילד הסובל מהפרעה זו הינה התמודדות לא פשוטה כלל והמצב הרגשי של ההורה מובן, זאת אכן התמודדות קשה מאוד ולכן תגובות ההורה אינן עקביות ומגיעות בעיקר מחוסר אונים ודאגה כלפיי המצב. פגשתי את הרגשות האלה אצל אינספור הורים שישבו מולי בקליניקה לאורך השנים הרבות שבהן אני עוסקת בטיפול באנקופרזיס.

אתם כנראה חשים קשת רחבה של רגשות מעורבים. אתם חשים חוסר אונים, אתם לא יודעים איך לעזור לילד, אתם לא יודעים האם אתם מגיבים נכון או לא כשהוא מפספס. אתם חשים כעס, בושה ותחושת איבוד שליטה- כי בהתמודדות זו אין לכם שליטה. מה שנכנס דרך הפה שלו ויוצא דרך הטוסיק שלו זה לגמרי בשליטתו. אתם בוודאי מודאגים , אולי קצת חסרי תקווה, אני מניחה שחלקכם ניסיתם הרבה דרכי טיפול ושום דבר לא עזר. אז כן, מדובר בהפרעה מורכבת, אבל היא בהחלט ניתנת לפתרון. 

הטיפול הרגשי ממוקד בקשיים רגשיים ובשיקום היחסים במשפחה ולרבות ניתוח הפרופיל ההתנהגותי והרגשי ומענה לקשיים הרגשיים שקדמו להתנהגות ומשמרים את ההתנהגות.

תחילה מתמקד הטיפול בהבנת הצורך של הילד בהתאפקות ממושכת ומה הסיבה הרגשית להיווצרות החרדה.  

כמו כן מתמקד הטיפול בהעלאת המודעות של הילד והוריו לקשיים עימם הילד מתמודד.
אחד האתגרים בהפרעה זו אצל הילדים הוא החזקת הרגש, מאחר ומדובר בילדים מאוד רגישים, עולם הרגש אצלם גועש, ולכן חשוב לייצר עם הילד ונטילציה של הרגשות. למידת זיהוי הרגשות מצד הילד וביטויים באופן גלוי החוצה הינו שלב הכרחי.
בטיפול ההורה לומד כיצד ביכולתו להפחית את הצורך בשליטה אצל הילד, כיצד להחזיר לילד את תחושת השליטה וכיצד לפתח אצל הילד מיומנות של גמישות. ההורה לומד שיח אמפתי ותקשורת פעילה עם הילד. ההורה לומד כיצד מעניקים לילדים מרחב שיח מאפשר ומקבל.

למידת שפת החיזוקים ההתנהגותיים חשובה במטרה לפתח אצל הילד תחושת מסוגלות גבוהה, שיתוף פעולה, יכולת התגברות על קשיים, גמישות והפחתת תחושת אכזבה ובושה, בנוסף ההורה יוזם זמני איכות עם הילד במטרה להפחית את הצורך בתשומת לב.

כיצד לא מומלץ להגיב לילד שעושה את צרכיו בתחתונים וכיצד מומלץ להגיב?

חשוב לא להעניק תשומת לב לילד סביב עשיית הצואה שלא בשירותים, חשוב שהתגובה תראה ״נקייה״ מרגשות של כעס או ניחום.
יש ללכת יחד עם הילד להתנקות וחשוב לשים לב לא להשתמש בביטויים כמו ״אתה מלוכלך״. ניתן להגיד במקום "זה בטח לא נעים להיות עם תחתונים מלוכלכים, בוא ננקה אותם". וזהו.
ובמקביל להתחיל בטיפול.
התהליך מועבר להורים בהדרכת הורים מתוך אמונה שהידע על הילד ואופן הטיפול בו חייב להיות ברשות הוריו ועליהם ללמוד כיצד להעניק לו את המענה המיטיב והמותאם לטמפרמנט שלו ולצרכיו, כמו גם לנהל תקשורת נכונה עימו.
התהליך ממוקד ויישומי וניתן ללמוד אותו בכל שלב בהורות ובכל שלב בהפרעה ובכל גיל.

האם המסגרת החינוכית צריכה לדעת על הבעיה?

כן. מוטב שבמסגרת החינוכית ידעו על קיום ההפרעה ועל הקושי הנלווה לה. זאת על מנת למנוע מצב בו יתרחשו תקלות בבית הספר או בגן. כדאי לשתף מורה רגישה שתעזור לתכנן ולהתמודד עם מקרים כאלה. גישה מהירה לשירותי בית הספר/גן חשובה אף היא כאשר המורה והילד יכולים לתכנן סימנים דיסקרטיים ביניהם וכך תנתן לילד האפשרות לרוץ לשירותים ללא המתנה מיותרת.
לאחר הסבר על ההפרעה מההורים או מהמטפל ושיתוף פעולה בין ההורים לצוות החינוכי, רוב בתי הספר או הגנים ישמרו על גישה חיובית הכרחית.

לסיכום, מצב רפואי-התנהגותי-רגשי לא פשוט. קודם כל מחייב הכרה ומשם הדרך לפתרון יחסית קצרה וממשית.
עזרה מקצועית ממטפל הבקי בתחום, במקביל לרופא ילדים זמין שמבין איך מטפלים בעצירות , יכולים להביא להבראה מלאה, כאשר התופעה צריכה לעבור לזיכרון רחוק אצל הילד ובני משפחתו ותו לא.
אז היעזרו במומחים הכי טובים, להפרעה מורכבת זו.
בהצלחה.