עצירת נשימה בילדים (Breath-holding spells)

עצירת נשימה בילדים היא תופעה שכיחה ומפחידה. נקודה.

אבל אני מאמין שהסבר והבנה של ההורים את התופעה יעזור להתמודד.

מספר נקודות שיש מקום להדגיש:

א. אין הכוונה למוות בעריסה שמסוכם באזור אחר באתר. אין הכוונה גם לדום נשימה (אפנאה) של תינוקות קטנים או פגים.

ב. שימו לב שהמצב הרפואי הזה נמצא בספרי הלימוד לא באזור של רפואת ריאות כפי ששמתי באתר (בעיקר בגלל מעורבות דרכי האוויר ואילוצי מקום), אלא בפרק גדול של הפרעות התנהגות ו/או נוירולוגיה.

אז האם זו רק הפרעת התנהגות? נראה בהמשך.

 

YULI

מהם התקפי עצירת נשימה? מה אופייני בהתקף?

התקפים רפלקסיביים שלרוב מתחילים בבכי, בהמשך הילד עוצר הנשימה, הופך להיות חיוור או אפילו כחול בעיקר באזור הפה, על סף עלפון או איבוד הכרה (שלעתים רחוקות קורים) ומתואר כרפוי. במקרים קיצוניים יתרחש פרכוס קצר בסופו של האירוע. אחרי התקף הילד חוזר לעצמו ללא כל נזק שארי.

הטריגר יכול להיות כל דבר שמכעיס או מלחיץ את הילד, הרבה פעמים משהו פתאומי. לדוגמה, לקיחת צעצוע, מכה, כאב, תסכול, פחד או כל סטרס אחר. מעניין לציין, ולא כתוב בספרי הלימוד, שבעוד בבנים האירוע שהכניס לעצירת הנשימה הוא ברור, בבנות הרבה פעמים מדובר במשהו צנוע יותר חיצונית ובסלנג הרפואי אנחנו קוראים לזה "עלבון פנימי". מעניין לא?

מהם הסוגים השונים של עצירות הנשימה בילדים ובאיזה גיל הם שכיחים?

שלושה סוגים. ציאנוטי (הכחלה), פאלידי (חיוורון) או מעורב. המנגנונים והדגשים מעט שונים מסוג לסוג.

ציאנוטי – זהו ההתקף השכיח ביותר ובמהלכו הילד מכחיל. מנגנון המערב הפסקת נשימה וזרימת דם ריאתית שונה מהרגיל (דלף).

פאלידי – הרבה פחות שכיח, אופייני שקט ובכי קל ובהמשך החוורה. מנגנון מעט שונה המערב רפלקס וגלי המביא להאטה של קצב הלב.

הגיל השכיח להתחלה של התקפים שכאלה הוא 6 עד 18 חודשים.

יש משפחתיות בהתקפים אלה, רוצה לומר שיש שכיחות יתר של תופעה דומה אצל הוריו של הילד.

מהי הסיבה הרפואית להתקפי עצירת נשימה בילדים?

לצערי, למרות שחפרתי בספרי הלימוד, לא מצאתי תשובה חד חד ערכית לשאלה זו.

ברור שיש להתקפים מרכיב התנהגותי משמעותי, אבל מצד שני ברור שיש משהו גם רפואי שבגללו ילד אחד מועד יותר להתקפים אלה. ככל הנראה מדובר באותם הילדים באי בשלות של מערכת העצבים האוטונומית, שאינה כפופה באופן ישיר להתנהגות או לחשיבה.  

מה מומלץ להורים לעשות בעת התקף עצירת נשימה?

בגדול, ההמלצה הרפואית היא להתעלם. או במילים אחרות ככל שההורה יתן משקל גדול יותר לאירוע, מבחינת תשומת לב והטבות לילד, כך הסיכוי לאירועים נוספים גדול יותר. הרטבה של הילד, צעקות, החזקה שלו מהרגליים הפוך או כל מיני תרגילים אחרים מזיקים. 

אני יודע, קל להגיד קשה לעשות.

מה ניתן לעשות כדי להוריד שכיחות התקפים?

ברמה ההתנהגותית – יש לתת משקל קטן ככל האפשר לאותו התקף, בעת שמתרחש ולאחריו. אפשר לחבק ולנשק אבל לא לוותר או לתת פרס. ניתן במידת האפשר, לא להיכנס לאותן פינות שבהן אתם יודעים שהתקף יתחיל, אבל לא במחיר של פינוק וויתור על גבולות. לדוגמה, לפני חיסון ניתן להכין הילד לקבלתו ולא לחסנו בהפתעה.  

ברמה הרפואית – יש מקום לבדיקת רמת ההמוגלובין ומשק הברזל בילדים אלה. בילדים שבהם מזוהה חסר ברזל (וגם בחלק מהילדים שלא מזוהה אצלם חסר), טיפול בברזל מוריד מעט מכמות ההתקפים במנגנון לא ברור. במקרים חריגים, לרבות הסוג הפאלידי, יש מקום לשקול הערכה לבבית לרבות בדיקות דם, אק"ג ושקילת אקו לב. אלו היוצאים מהכלל.

במקרים סופר חריגים יומלץ על טיפול במגוון תרופות המורידות שכיחות (לדוגמה, אטרופין). 

יש לזכור שההתקפים מסתיימים לבד, ללא כל עזרה חיצונית שלנו ושעם השנים השכיחות יורדת.

במי מהילדים יש מקום לבירור רפואי נרחב יותר?

אני מציע לגשת לבדיקת רופא ילדים אחרי שצפיתם בהתקף עצירת נשימה ראשון אצל ילדכם.

הרופא ייקח סיפור מחלה, ויחפש "דגלים אדומים" שבגינם יש לפתוח בבירור מקיף ברמה זו או אחרת.

אדגיש שבמקרים של עצירת נשימה מהסוג הפאלידי, בהם הילד מחוויר ולא מכחיל, עליכם לדון יחד עם הרופא המטפל באפשרות של בירור רפואי קצר. 

 

לסיכום

לא נעים אבל לרוב גם לא נורא ותמיד חולף. נכון שיש מקום לבדיקת רופא מטפל על מנת לא לפספס מחלת רקע או מצבים אחרים דומים אבל בגדול יש לנו כהורים שליטה על האירועים הללו בעיקר במובן של להישאר רגועים ולא לצאת מהכלים.

לטווח ארוך, ההתקפים הללו לא שמים את הילד בקבוצת סיכון למחלה כלשהי או לבעיות התנהגות.

אז נאלץ לעבור גם את זה.