מה זה בכלל צפצופים על פני הריאות?

הסיבה שבגינה ריאות של תינוקות קטנים נוטות לצפצף נובעת קודם כל מהקוטר הקטן של דרכי האוויר שלהם. כאשר דרכי האוויר קטנות – כל חסימה אפילו חלקית, למשל על ידי ריבוי ליחה שמצטברת, יכולה לגרום לצפצופים (דמיינו זרימה של אוויר בכלי נגינה והשינויים בצלילים בהתאם לקוטר הכלי). חסימת דרכי האוויר יכולה להיגרם מסיבות פשוטות ושפירות כגון מחלות וירליות, אך יכולות להיגרם גם מסיבות אחרות משמעותיות יותר שחובה לאבחן במהירות ולטפל בהתאם על מנת למנוע סיבוכים.

מה גורם לצפצופים בילדים?

הגורם השכיח ביותר לצפצופים על פני הריאות אצל ילדים הוא זיהום של דרכי האוויר, וברב המקרים הזיהום נגרם מווירוס זה או אחר, שחודר לתאי מערכת הנשימה וגורם לדלקת מקומית על ידי תגובת מערכת החיסון.

לווירוסים נשימתיים רבים ישנה פרהדיספוזיציה (נטייה) לתקוף את דרכי האוויר, ביניהם שפעת, RSV, קורונה, רינווירוס, אדנווירוס ורבים נוספים. ברב המקרים למחלות וירליות אין טיפול ספציפי, מלבד מקרים חריגים, והטיפול הינו טיפול תומך שמונע החמרה נשימתית. 

במקרים פחות שכיחים, גם דלקות ריאה חיידקיות יכולות להתבטא בצפצופים, ולאלה קיים טיפול אנטיביוטי ספציפי יותר – לכן יש להיבדק על ידי רופא במקרה של החמרה משמעותית או חוסר שיפור, כדי שהרופא יאבחן את סוג הזיהום ויטפל בהתאם. שוב אציין שזיהומים אלה נדירים הרבה יותר מהמחלות הווירליות השכיחות כל כך, וברב רובם של המקרים אין צורך להתחיל טיפול אנטיביוטי לתינוק המצפצף. 

מה עוד יכול לגרום לצפצופים על פני הריאות ואסור לפספס?

גורם נוסף לצפצופים בינקות שחשוב לאבחן בזמן אמת הוא שאיפה של גוף זר לריאות. לרב במקרה זה מדובר על תינוק שמתוך בריאות מלאה השתנק על מזון או חפץ שהכניס לפיו, ואם החפץ עבר את מיתרי הקול והגיע לדרכי האוויר – הוא יכול לגרום לחסימה חלקית או מלאה של ברונכוס ואף לדלקת מקומית סביבו, ולהתבטא בשיעול וצפצופים על פני הריאות.

חשוב מאד להורים להיות מודעים לסכנה שבשאיפה של גוף זר – שיכולה לגרום לדלקות קשות ואף לתמותה, בתלות במיקום בו החפץ נתקע. יש להיזהר ממאכלים כגון פיצוחים, נקניקיות, ענבים, שלא נמסים בהפרשות הפה ויכולים להישאף בטעות ולהיתקע בדרכי האוויר. במקרה של השתנקות או חשד אחר, יש לפנות באופן מיידי לבדיקת רופא ולדווח לצוות על פרטי המקרה. ברב המקרים כשמדובר בצפצופים על רקע שאיפה של גוף זר, קיים סיפור קליני אופייני של השתנקות, ללא מחלת חום או נזלת, והצפצופים ישמעו יותר באזור מסוים, שבו קיימת החסימה, ולא באופן דיפוזי על פני כל הריאות כמו במחלות וירליות. קראו עוד על בטיחות במזון אצל תינוקות וילדים קטנים בקישור הבא.

קיימות סיבות נוספות מרובות לצפצופים בילדים, הרבה פחות שכיחות, שהרופא יאבחן בהתאם לסיפור האנמנסטי ולבדיקה הגופנית. אלה כוללות – מומים מולדים של כלי הדם או של דרכי אוויר, שיכולים לגרום להיצרות משנית של הקנה או דרכי האוויר מהלחץ החיצוני עליהם, מחלות לב מולדות שגורמות לגודש ריאות או אי ספיקת לב, בלוטות לימפה או גידולים סרטניים חלילה שלוחצים על דרכי האוויר, מבנה לא תקין של רקמת החיבור עם סחוסים רכים בקנה או בברונכים או היצרות שנובעת מניתוח או מהנשמה ממושכת, וכן אירועים חוזרים של שאיפת מיצי קיבה או רוק לדרכי האוויר – למשל בילדים עם פגיעה נוירולוגית או שהבליעה שלהם לא תקינה. כדי לאבחן את הגורמים המורכבים הללו, יש להיעזר ברופא ריאות, שישלול בהדרגה את הגורמים הבעייתיים. כמובן שבמקרים אלה מדובר לרב בילדים שמלכתחילה בבסיסם אינם ילדים בריאים שגדלים ומתפתחים היטב, אלא בילדים עם מורכבויות שונות או מחלות כרוניות, ולכן הם מגיעים לבירור יסודי לרוב במסגרת בית החולים. 

מה ההבדל בין תינוק מצפצף (אסתמה של ינקות) לאסתמה ומה הסיכוי של תינוק צפצפן להיות אסתמטי?

אסתמה אמיתית (קראו עוד בקישור הבא) היא מחלה דלקתית כרונית שבאה לידי ביטוי בהתקפים חוזרים של שיעול, צפצופים וקוצר נשימה. זוהי מחלה שמשלבת נטייה גנטית ותגובתיות ספציפית של תאי הדלקת של הגוף לגירויים שונים בסביבה. כ-80-90% מהילדים מתחת לגיל 3 שנים שסובלים מאירועים חוזרים של צפצופים לא יהיו אסתמטים לאחר שיגדלו. 

עם זאת, ניתן לנסות ולהעריך מי מהילדים כן יהיה אסתמטי אמיתי, או פרסיסטנטי, על פי מספר גורמי סיכון, שכאשר קיימים, מעלים את הסיכוי לכך. אלה כוללים לדוגמה אסתמה מאובחנת אצל אחד ההורים, "אסתמה של העור" (אטופיק דרמטיטיס) או אלרגיה לאירואלרגנים שונים (לדוגמה לקרדית אבק הבית, פריחת עץ הזית, שיער חתול וכדומה), אלרגיה למזונות שונים (כגון בוטנים או חלב), אאוזינופיליה בספירת דם (ריבוי של תאי דלקת שאחראים לתגובה של אלרגיה בגוף) ואירועים של צפצופים בילדים שמגיעים ללא טריגר ברור של מחלת חום וירלית. 

גורם סיכון נוסף משמעותי שמעלה סיכון לאסתמה הוא חשיפה לעשן סיגריות, ולכן חשוב להסביר להורים שעליהם להפסיק לעשן, או לכל הפחות להפסיק עישון החל ממהלך ההריון ובהמשך בסביבת הילדים. 

האבחנה הסופית והאובייקטיבית של אסתמה תיעשה רק סביב גיל 4-6 שנים, כאשר הילדים יכולים לשתף פעולה בביצוע בדיקות נשימה כגון תפקודי ריאה. עד גיל 3 שנים, האבחנה נעשית על פי סיפור קליני ובדיקה גופנית מתאימים, ולכן לפני החלטה על אבחנה זו, כדאי להתייעץ עם רופא ריאות.

פעמים רבות הילדים הצפצפניים מוגדרים כסובלים מ"אסתמה של ינקות" ואז אנו מסבירים למשפחה שלרב המצב זמני וחולף עם הגיל. 

מה הטיפול באירוע של צפצופים בתינוק?

כמובן שהטיפול באירוע של צפצופים בתינוק תלוי בסיבת הצפצופים. כאשר קיימת סיבה ברורה שניתנת לטיפול אז ההתייחסות היא בהתאם. עם זאת, ברב המקרים, הסיבה לצפצופים היא מחלה וירלית, שלה אין טיפול ספציפי. לרב אין צורך ואף רצוי שלא לתת טיפול מיותר, כגון טיפול אנטיביוטי. ומה לגבי טיפול באינהלציות או משאפים? התשובה היא שלמרות שמרבית הילדים המצפצפים לא יסבלו בעתיד מאסתמה, חלקם יגיבו לטיפול "אנטי-אסתמטי", ולכן הטיפול של משאפים או אינהלציות שווה ניסיון ראשוני. 

שימו לב שיש הבדל בין ילד בן שנה שכבר היה אצל הרופא שלוש פעמיים בשלושת החודשים האחרונים וכל פעם צפצף על פני הריאות, ביחוד אם יש לו גורמי סיכון לאסתמה בעתיד, לבין ילד בן שנה בריא לחלוטין, שפעם ראשונה מגיע לרופא עם צפצופים. בראשון יש היגיון לנסות לטפל באותו טיפול "אנטי-אסתמטי" (למרות שאין לו אסתמה), ובשני הרבה מהרופאים יחכו עם טיפול שכזה בידיעה שאין צורך וכנראה הטיפול לא יועיל.

מה מטרת הטיפול במשאפים או אינהלציות?

מטרת המשאפים או האינהלציות היא להרחיב את דרכי האוויר ולהוריד בהם את תהליך הדלקת הפעילה, וכמו כן לשפר את ניקוי דרכי האוויר על ידי כיוח יעיל של הליחה. לכן ברב המקרים קיים שימוש בשני סוגים של חומרים – מרחיבי סימפונות – לדוגמה ונטולין, וסטרואיד בשאיפה – לדוגמה בודיקורט או פליקסוטייד. 

כפי שכבר קראתם בכתבה על אינהלציות לעומת משאפים, קיים יתרון ברור בשימוש במשאפים עם ספייסר על פני אינהלציות, הן מבחינת זמן הטיפול המקוצר והן מבחינת חדירת המולקולות הקטנות יותר לדרכי האוויר הקטנים. לא לשכוח לערבב כל משאף לפני כל פעם שלוחצים ומשחררים פאף, כדי שהחומר הפעיל יתערב היטב עם חומר השימור במשאף! 

ולאחר שזה נאמר, בכל זאת מתי אנחנו מעדיפים מתן של אינהלציות? במספר מצבים – האחד כשיש ריבוי של ליחה ואז המתן של מי המלח עוזר לרכך את הליחה וכך לכייח אותה החוצה (לפעמים אפילו ממליצים על מתן של אינהלציות מי מלח מרוכזים מהרגיל בריכוז של 3% לעומת 0.9%– או היפרטונים). הסיבה השנייה למתן אינהלציות היא כאשר הרושם הוא לחסימה שמפריעה יותר בדרכי האוויר העליונות – כגון בסטרידור, ואז אין בעיה שהחלקיקים הגדולים של האינהלציה לעומת המשאף נשארים למעלה. הסיבה השלישית היא שיתוף פעולה של הילד (וגם של ההורים) – כיון שמשום מה יש ילדים שנהנים יותר מאינהלציה, שמרגיעה אותם ושהוריהם יכולים להישבע שהיעילות של טיפול זה גדולה יותר, ואז אין סיבה להתעקש. 

האם בהכרח כל ילד צפצפן יגיב לטיפול הזה?

זכרו שילדים רבים, ובעיקר התינוקות הקטנים שאינם עם נטייה לאסתמה או גורמי סיכון לכך בעתיד, לא יגיבו כלל לטיפול "אנטי אסתמטי" במשאפים או אינהלציות, ואז אין שום טעם לתת טיפול זה. כלומר – כדאי לעשות ניסיון טיפולי במשאפים או אינהלציה ולראות אם משפיעים על המצב הנשימתי והצפצופים. במידה שלא – אין טעם להמשיך טיפול זה, כיון שלכל תרופה יכולות להיות תופעות לואי. 

מאידך, בילדים קטנים שמצפצפים לעתים תכופות ומגיבים בכל פעם לטיפול במשאפים (אסתמה של ינקות), כדאי לשקול לתת אפילו טיפול מניעתי, גם בין האירועים, כמו בילדים גדולים שכבר מאובחנים עם אסתמה. טיפול מסודר במשאף עם סטרואידים יכול להוריד את התהליך הדלקתי הכרוני של דרכי האוויר וכך למנוע התקפים חוזרים בחשיפה תדירה לטריגרים שונים. לציין שוב, שאין טעם לתת כל טיפול במשאף ישירות לפה, ללא ספייסר (איירוצ'יימבר), כיון שאין שום סיכוי שתינוקות או ילדים קטנים יצליחו להכניס את החומרים הנשאפים היטב לדרכי האוויר מבלי התיווך של הצ'יימבר במכשיר. במידה שלא מסתדרים – ההמלצה היא כמובן, לפנות ליעוץ מסודר אצל רופא ריאות ילדים. 

לסיכום, איזה נושא חשוב בתחום רפואת הילדים. מקווה שהצלחתי לעשות סדר להורים והכי חשוב, שתהיו לי בריאים.