איך עושים משאפים בילדים?

כפי שכתבתי בפרק החשוב "אינהלציה או משאף – מדריך חשוב למתחילים", למשאפים יש יתרון על פני אינהלציות כמעט בכל אינדיקציה רפואית.  

ניזכר ביחד מהו הספייסר – מיכל שעוזר להעביר את חלקיקי התרופה לריאות של הילד שלא יכול לשים ישירות משאף בפה ולסנכרן תנועת השאיפה.

בקצה אחד של הספייסר מתחברים סוגי המשאפים השונים ובקצה השני מסיכה שמכסה את הפנים ואת האף של הילד. השימוש בספייסר מבטל את הצורך בסנכרון השאיפה והלחיצה של המשאף ומחויב המציאות בעת מתן משאפים בילדים.

 

איך עושים משאפים בילדים?

אז כיצד עושים? שוב היצמדו להוראות המדויקות של הרופא שהמליץ אבל לרוב הסדר יהיה כדלקמן:

תמיד מתחילים במשאף הונטולין (משאף כחול) ותמיד המינון שלו הוא 100 מיקרוגרם.

אוטמים את הפה והאף של הילד בעזרת המסיכה, עדיך שיהיה רגוע אבל זה לא סוף העולם אם הוא לא.

לוחצים לחיצה על המשאף שמחובר לצד השני של הספייסר ומחכים עם המסיכה על הפנים כ-10 שניות. אז לוחצים לחיצה שניה על הונטולין ומחכים שוב עשר שניות.

עוברים למשאך הפליקסוטייד (משאף בשלושה גוונים של בז' כתלות במינון) – המינון יכול להיות 50/125/250 מיקרוגרם, זו החלטה של הרופא המטפל. לצערי לא הצלחתי לגבש החלטה של מינונים לפי גיל, העלון לצרכן (והחברה) מאוד עמומים בנושא זה. מה אני עושה? בתינוקות קטנים (לרוב מתחת לגיל שנה) אני ממליץ על מינון הוא 50 מיקרוגרם, בגדולים יותר (שנה עד 4 שנים) 125 מיקרוגרם, ובילדים גדולים יותר מעל גיל 4 שנים, בהם יש לרוב גם אלטרנטיבות אחרות למשאף זה, אני ממליץ 250 מיקרוגרם.

שוב, עושים את אותו תהליך כפי שעשינו עם המשאף של הונטולין דהיינו שתי לחיצות המופרדות זו מזו ב-10 שניות.

בסוף כל טיפול יש לתת לילד לשתות קצת מים (או פורמולה) על מנת לנקות שאריות הסטרואידים מחלל הפה על מנת שלא תתפתח קנדידה בפה.

לרוב הטיפול במשאפים יינתן כפעמיים ביום. במידת הצורך, ימליץ הרופא על טיפול (או טיפולים) נוספים במהלך היום אבל לרוב התוספת השלישית תהיה רק ונטולין ללא סטרואידים.