הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,
אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יְמֵי אֶשָּׂא,
בַּמִּשְׁעוֹלִים בֵּין דְּגַנְיָה לַכִּנֶּרֶת,
עָמְדָה עֶגְלַת חַיֵּי הָעֲמוּסָה.

וְהוּא נִגַּשׁ: שִׁמְעִי אֵלִי, קְטַנְטֹנֶת,
אֲנִי בָּנִיתִי בֵּית לְשִׁבְתְּךָ,
אֶת תִּרְקְמִי בָּעֶרֶב לִי כֻּתֹּנֶת,
אֲנִי אֶנְהַג בְּיוֹם אֶת עֶגְלָתֵךְ.

הוּא הָיָה אָז בָּהִיר וְגָבוֹהַּ כְּזַמָּר,
הוּא נָהַג עֲגָלוֹת לִשְׂדֵה הָרָחָב,
וַאֲנִי לוֹ כֻּתֹּנֶת הָיִיתִי רוֹקֶמֶת,
כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,
וְהוּא אֶת הָעֵצִים בַּגַּן הֵעִיד,
אֶת הַשְּׁבִילִים בֵּין דְּגַנְיָה לַכִּנֶּרֶת,
כִּי רַק אוֹתִי יִשְׁמֹר לוֹ לְתָמִיד.

הָיָה הוֹלֵךְ וְשָׁב אֵלַי קוֹדֵחַ,
הָיָה נוֹשֵׂא דְּמוּתִי מִמּוּל פָּנָיו,
הִגִּידוּ נָא, הֲיֵשׁ בָּכֶם יוֹדֵעַ
אִי אָנָה זֶה הָלַךְ לוֹ וְלֹא שָׁב?

אָז הָיִיתִי בּוֹכָה, אָז הָיִיתִי נִדְהֶמֶת,
בְּשָׂדוֹת רְחוֹקִים עוֹד הָלַכְתִּי אֵלָיו,
אָנֹכִי עוֹד נוֹשֵׂאת כֻּתָּנְתּוֹ הַמְּרֻקֶּמֶת,
כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,
אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יְמֵי אֶשָּׂא.