תעשו לי טובה, שימו אוזניות טובות באוזניים ותקשיבו לשלוש וחצי הדקות של היצירה המופלאה הזו. ואם אפשר לעשות אותו דבר יחד עם אחד הילדים שלכם, אשריכם.

נסו להתרכז יחד בשני דברים:

א. למילים המהממות – עם החריזה והמשקל הנפלאים, של הפזמונאי עמוס אטינגר, לו זה היה שירו הראשון שכתב כהתערבות עם חבר שהוא יכול לכתוב בקלות ובחמש דקות שלאגר. הצליח לו.

ב. לקולות ובעיקר להרמוניה של צמד הדודאים – הלו הם בני אמדורסקי וישראל גוריון. 

כל זה, בשילוב כמובן של מנגינה נפלאה שכתב מאיר נוי.

מילים כמו 'משעול', 'שורקה', 'אגרת' ועוד – אנחנו פחות ופחות שומעים מסביבנו היום. וחבל.

בתמונה ההורים שלי, רבקה ואשר, ביום חתונתם ב-18 למרץ 1959. מבחינתי עמוס אטינגר כתב את השיר עליהם, גם אם הם לעולם לא נפגשו…

"וְעַל פִּסְגַּת הָהָר לָחֲשָׁה עַלְמָה לְעֶלֶם, שִׁיר אַהֲבָה אֲשֶׁר לְעַד לֹא יִגָּמֵר".